לאנדרה יש זין קטן

לאנדרה יש זין קטן ויש לו אישה קטנה וגם ילדה קטנה. לאנדרה יש מבט כזה של מחשבות שיושבות לו על הפנים. הוא סוחף את העיניים שלו לכל הכיוונים ואני רואה אותן מן המרפסת של הבית שלי. טוב, זה לא ממש הבית שלי. אני זועקת כל יום את המסעות שלי והולכת בדרכים מסתחררות, מרוב הרצון הזה להבין איפה הלב שלי אומר, שפה יש איזה נוגה שבא משמיים ואומר לי: זה המקום שהוא שלך.

אנדרה, שיש לו זין קטן ויש לו אישה קטנה וילדה קטנה, יש לו שורשים בכפות הרגליים שזועמים כל הזמן ואומרים: זה המקום שלי. יש קסם רב בלשבת על המרפסת, יש איזה מפגש מאגי עם משהו קדום, אבל מייד באה הכניעה הזו שבה אני מסוקרנת כל כך מאנדרה. אנדרה מפשיל את מכנסיו והמפגש שלי איתו נעשה אינטימי מאוד. אני, אנדרה והזין. היום תפסתי את אנדרה מגלה את המבטים שלי בקו האופק, הוא הוצת באש של טירוף. היום תפסתי את ערוותו של אנדרה וראיתי כי לאנדרה יש זין קטן והוא משתין.

לאנדרה יש עיניים צהובות וקול שיוצא לו מפי הטבעת. אשתו הקטנה עם הדיכאון הגדול – נבצר ממנה לצפות ביצור העגום הזה. הבדידות המצחינה של הזִקנה שלו מעלה מחשבות מביכות על מהות הקיום. האתוס הזה של ההשתנה חולף על פני המרחב, לפעמים עוטה אימה ולפעמים עוקר אותי יותר ויותר מהמקום הזה שאני – אין לי שורשים ברגליים, כמו שיש לאנדרה. השכל האנושי של אנדרה נע בין פינה אחת לפינה אחרת, הוא חותר לכיוון השביל, חומק מאחורי העצים, כאומר: ״הסתכלו בי, אני עכשיו משתין עם הזין הקטן שלי״.

בחלון הפיוטי שלי במגדל, מול ההר, גיליתי את גבולות הפסיכופתיה של כל שוחרי הפסיכואנליזה. הגוף של אנדרה כפוף וזקן, יש לו גוף של דיכאון. האישה הקטנה של אנדרה, נסגרו לה הרגליים ומאז שהן נסגרו היא אוהבת להתלונן עליי. אני בורחת מהצליפות שלה, כי יש לי סוד: אני יודעת שלאנדרה יש זין קטן. הזין הקטן עושה דיכאון גדול לאישה הקטנה של אנדרה. אנדרה רודף אחריה עם הזין הקטן, והיא בורחת וצועקת: ״אנדרה, כבר פלטת זרע, יש לנו ילדה שהיא קטנה.״ הברכיים של האישה הקטנה נוגעות זו בזו. זה אכזרי שיש זין קטן שלא נכנס לתוך אישה עם דיכאון גדול.

עכשיו החלון שלי, בעודי מתבוננת על ההר ממול מלא החמלה, אני מגלה את הגסיסה האיטית של השתן שיוצא לאנדרה מהזין הקטן. כל פגעי הגורל נגעו באנדרה, הממציאן הרעיל. אנדרה עדיין לא המציא לעצמו את הצורה הארכיטקטונית שתתיר להגדיל את הזין הקטן. איזו תעלומה זו להסתובב עם זין קטן שלא נכנס לאישה קטנה עם דיכאון גדול, והילדה הקטנה עם עור של דג על הפנים, מתחרטת יום־יום שאבא שלה כבר זקן וחולה, ואמא שלה נשמה של צנטריפוגה שאוהבת לנעוץ פגיון בכל מי שעדיין לא יודע מה זה בית. אבל גם היא כבר זקנה, האישה הקטנה, ואין לה תקנה. בלילה יש לאנדרה חלומות בלהה, הוא חושב על הילדה הקטנה שלו עם פני הדג, שהשנאה שלה הבריחה אפילו ציפורי טרף שטועות באוויר.

ביום – אנדרה עם הזין הקטן מסתובב לו אחר כבוד של עצמו, אורב בשבילים לכל מי שרק יעצור ויביט על הזין הקטן שלו משתין. זוהי פתולוגיית הגוף של אנדרה שחי עם אישה קטנה, שיש לה שיגעון על הפנים ורגליים סגורות שרק חמור לא רואה אותן. והיא ממתינה לילדה אותה היא שונאת, כי בעור הדג של הילדה יש נקמה אכזרית באבא אנדרה עם הזין הקטן, ובאמא הקטנה והמרשעת, שקן של צרעות צמח לה בין הרגליים הסגורות.

André a une petite bite

הינומה של מלאך | ביקורת מאת ברנארד פרוי

“רוצה הינומה של מלאך” כותבת אנה-מארי רביצקי כבר בדפים הראשונים של ספר השירה שלה, הכולל 35 שירים ומאויר בארבעה ציורים נפלאים של אבי. ש. רביצקי, בעלה, פסל, צייר ומגדל פטריות כמהין בחבל פריגור השחור, שם שניהם מתגוררים. 

לאחר הקריאה בספר נותר בנו רושם עז: אנו שבויים לחלוטין ברוח החיה של הכותבת, בשפע גווני מחשבותיה, תשוקותיה, בעושר ובייחודיות של מילותיה המצוירות בדימויים ובהלחמות נועזות, בקיצורים לשוניים מבריקים שהיינו מכנים “סוריאליסטים” לולא היה הביטוי שחוק, משומש, ורחוק מהתרבות העברית של הכותבת. 

זהו מחזור שירה ראשון בצרפתית של אנה-מארי רביצקי, מתורגם מעברית על-ידי עמנואל מוזס – הוא עצמו משורר וסופר. עמנואל מוזס הדגיש שספר שירה שני של אנה-מארי רביצקי – הראשון למעשה על- פי סדר כתיבתו – יפורסם בקרוב בהוצאת Obsidiane. כתב-העת Secousse מפרסם בימים אלה כמה מהשירים. 

*

דרך של תשוקה 

מראשית הספר ועד סופו אנו קוראים במסלול של תשוקה: 

” לפעמים אני טובעת בתוך הרצון

לדבר הזה הבלתי מושג
(…) אסור לאבד את הרצונות
ואת עצמך לדעת ” (ע. 13)

חוט שני של תשוקה עובר בכל ממדי החיים: תשוקת הגוף, תשוקת הלב, תשוקת המחשבה, תשוקת היחסים, התשוקה להימצא גם עם עצמך, עם הסיפור שלך אתה, עם הזהות שלך אתה, הילדות שלך, השורשים שלך וגם עם החוסר בשורשים משל עצמך… אנה-מארי רביצקי מבקשת ללכת לעבר הדבר הגדול יותר מהעולם לתחושתה. אותו “עולם שמעבר” מעסיק אותה ללא הרף, עולם שהוא מעבר לכל ידע, הבנה, או רגש… 

” עורגת לכל מה שנבצר ממני” (ע. 6) 

(…) חתיכת הלך שכמותי
בת ערבות סוררת
נלעגת במיוסרות המסוחררת הזו ” (ע. 9) 

” הזרעים שעיברו אותי
מעלים בי מחשבות נצח ” (ע. 8)

והשורות הנפלאות האלה שמתמצתות היטב את כתיבתה ואת הנושאים המעסיקים אותה:

 ” החיים הם נס רפואי
יקום מדיציני
החיים הם גרביים בתוך כפות רגליים קפואות
החיים הם אוסף של סחרחרות שחגות להם
בין הראש לאיזור החלציים
בין הצוואר לקני הנשימה.
אני בוערת שם בתוך עצמי
צמאה לתאווה בתוך היום-יום הזה “ (ע. 17)

*

גוף ונשמה

החקר האינטלקטואלי, המטאפיסי, הרוחני… וכל מה שיוצר את הרקמה החומרית והגופנית של חיי היומיום מתערבב בתשוקה, מהדהד ומיתרגם, עם לא מעט חוש הומור! הטקסטים של אנה-מארי רביצקי נפרשים בכל פעם על פני כל הדף או כמעט על כולו. הגם שהם קוראים לממד נצחי, לרצון בשקיפותם של הדברים, בהבנת משמעותם, בריק וגם ב-” הימנונים של הללויה שחודרים לכל טיפה של מסתוריות ” (ע. 27) … הם נשענים עם זאת על המוחשי שבחיים, מוחשיות הבאה לידי ביטוי בחמשת החושים; החיים וביטויים, חסרונותיהם ותענוגותיהם… והמילים מבטאות את המציאות המגולמת של מצבנו האנושי:

“היותנו יונקים גם מהשד “ (ע. 18)

“והראש…
הבין את טעם המלח שנדבר לכפות הרגליים “
(ע. 11) 

“יש לי דיו על השפתיים
הוא נוזל מפי
אני כותבת עם טיפות הרוק שלי “
(ע. 12) 

אנו נחשפים לאותו יחס אינטימי בין גוף ללשון, דווקא משום שגם אנה-מארי רביצקי הינה בעצם מהותה בת הספר, בת לכתבים הקדושים, בת לתורה שאינה שווה מאום אילו מילותיה אינן משמשות אותנו בפעולותינו היומיומיות ביותר: 

“ומתחננת להעתק של כתב יד עתיק

שיכתיב לי את עצמו על גופי “ (ע. 12) 

“רוצה לזקן עצמי לדעת בשפת התורה. (ע. 28) 

“… מהמצולות האלה
שאוגרים את כל ההיסטוריה שלי
לכדי גל שמציף את הגוף בפיתויים גדולים
וכותבים על עורי את כל כתבי הקודש.”
(ע. 30) 

*

בתנועה תמידית 

אל מול סערת הדימויים אצל אנה-מארי רביצקי (שלימדה פילוסופיה שנים רבות) קיימת סערה של מחשבות ממנה היא היתה רוצה לעיתים להתנתק. 

“אני סך כל הסימנים על הגוף
אני הירהורים אינסופיים על טבע האדם” (ע. 24)

“אינטלקט הזה שלי בוער את המילים” (ע. 23) 

“המחשבות מנהלות את עצמן
באיזשהו מימד שיורק לי ישר על הפנים
(…) הסקרנות שלי גדולה”
(ע. 32) 

המשוררת מספרת לנו על התסיסה “שתוססת לי בנשמה כמו שמפניה” (ע. 39) ושאותה היא היתה רוצה לעיתים “למנוע” על מנת “ינשום את עצמו במחשבות פשוטות “ (ע. 39). אבל התנועה הפנימית הזאת שואבת את מקורותיה כולם ככל הנראה בהיסטוריה עצמה, בסיפור החיים האישי והקולקטיבי, אנה-מארי רביצקי נולדה בתל אביב ” דור שני של מהגרים ” (ע. 29), ” שבעצם מחפש לו אהבה ” (ע. 40) בתוך אותם ” בשבילים פצועים ” (ע. 38). התנועה העיקרית היא תנועת “צעידה” בתוך “מסלול”: מסלול הגוף, מסלול הנשמה. 

פעמים רבות מגדירה הכותבת את עצמה “זרה”, “בוהמיינית”, “במיעוט בת מיעוטים”, הלוקה בתחושת גלות, גלות חיצונית ופנימית… וכמו בעקבות הבטחתו של אלוהים לאברהם “לך לך (אל עצמך)” (בראשית י”ב, א’) הבטחה שאנו מוצאים גם בשיר השירים (ב’, י’), אנה- מארי רביצקי מתוודה בפנינו ” אני עושה את דרכי מול עצמי ” (ע. 38), בין זיכרון לעתיד, אבל גם בהווה שרק הוא נושא בחובו את השלם: 

” ומחפשת את כל מה שאבד על מרפסת הילדות” (ע. 20)

“ההווה הוא כלי נשק של היותי סמויה מילדות” (ע. 21)

“מפלסת דרך למקום שמוצף בפעימות לב” (ע. 41) 

“אני גוזמת את כל הרעשים בוקר בוקר

מניחה אותם על הערפילים
ויודעת,
היום אני חיה” (ע. 45) 

*

צימאונה של אוהבת 

האזכורים התנכ”יים בשיריה, כפי שראינו זה-עתה, מרובים. עמנואל מוזס, מתרגם שיריה, מדגיש כי אנה-מארי רביצקי “למדה לעומק את ההגות היהודית”. הוא עוד כותב כי: “התנ”ך, כמו הברית החדשה שאף אליה היא חשה קירבה, בעיקר לדמויות כגון מריה-מגדלנה – כפי שהדבר מופיע באופן ברור בספרה המפורסם בהוצאת Obsidiane – חוצה ומזין את עבודתה”. היא משתמשת בתבניות מקראיות ובביטויים שאובים מהמסורת היהודית, מהשירה הדתית, מהקבלה, משפת היידיש… אבל עושה זאת ללא כחל ושרק. 

דרך כל זה, אנה-מארי רביצקי מתוודה על הצורך שלה באהבה, בלהטה, בכל להטיה, והיא אכן חשה קרובה לדמותה של מרים המגדלית, על מה שהיתה קודם לפגישה עם ישו ובטח לאחריה בתור מוליכה של שמחה ודמעות מזככות… רק האהבה האמתית מזככת, אהבה שכולנו מחפשים אבל כל אחד מתנסה בה על פי דרכו ויכולתו. היא מבטאה בצורה נפלאה כיצד “כל הנגיעות שהיו בבשר החי והם המפתח להתהוות חיי” (ע. 36). “אני זרה במוזרות סוערת” (ע. 37). היא אומרת שהיא מבקשת “להכיר את כל המדרכים של העיר” (ע. 42) (אנו כמובן נזכרים באהובה בשיר השירים המחפשת בייאוש אחר אהובה בכל רחובות עירו). היא אומרת שהיא “ילדת רחוב”, וגם ” המאהבת הזולה של העיר הזו” (ע. 42), ילדת כל הניגודים, כל משוגות הזנות, כל מחלות האהבה שלנו… 

רגע השיא, היפה והעמוק, הכן והמהותי כל כך, הוא רגע המפגש, שם ” מפלט הלב ” (ע. 42), “המוזיקה הפנימית הזו קוראת בשמי הפרטי” (ע. 45), באזכור לתחייתו של ישו, בגן הקבר הריק, שם הוא קורא למרים המגדלית בשמה הפרטי, בעוד היא מדמה שהוא גנן המקום. ואז היא קוראת בקול מורי ורבי “רבוני!”, מזהה את ישו בשמחה על זאת הידועה, המזוהה והאהובה באמת על ידי אותו אל שכולו אהבה… 

קוקורו | ביקורת מאת מארק ווצל

 ” יש אנשים שהם כמו רכבת תחתית
מטרו של מעמקי האדמה
כי החמצן שלהם הוא דו תחמוצת הפחמן.
האהבה שלי היא עוגיית מקרון
של Pierre Hermé
אני נוגסת בה והמילוי משתחרר מכל הכיוונים.
יש אנשים שלא יודעים לשמור את האהבה שלהם.
כי לאהוב זה לדשן כל הזמן מסביב לגזע.
אני אומרת לכם
תשימו הרבה דשן
שיחדור לגוף
שיצוף על התודעה
שתהייה בתולה צמאה לנצח
כי אסור לשים שעון מעורר
בזמן מעשה האהבה.
זמן הוא של זה שנרדם
ברכבת תחתית
ונותן לשדיים החמות
לחמוק לו
מבין סיפורי חייו. “ (ע. 91)

אני חושב שמחזור השירים הזה, המלהיב והמורכב, עונה על שאלה בלתי צפויה ועם-זאת מוצדקת: האם החושניות האמיתית הינה דתית?
האם תתכן דת גופנית לחלוטין, מגע וציפייה כאחד?
האם היא רצויה? הגיונית? הלוא תהיה זאת דת ללא בתי כנסיות חיצוניים, ללא טקסים בלתי-תלויים, ללא התכנסויות ציבוריות.
האם שבועות אוהבים נושאות מטען רוחני? זמינות חושנית יכולה להיחשב לקרבה לאלוהות וכניעה לרצון האל? היכולה התשוקה לבשרו של אחר להיחשב ברצינות לתפילה (תחנונים לעתיד של ישועה, או לפחות לשינוי מציאות מהיר?). האם איחולים נשגבים יכולים להיאמר ללא צחוק, במקום בו אין קורבן כלל ועיקר, במקום בו בנטייה מופלאה ומסחררת אנו מוותרים על הויתור?

” על המפרש חקוק שמו
ואני תשוקתי אליו
מלוא החופן הענקת לי
אהוב
ניגנת במיתרי נפשי
ואני
איבדתי את
גבולות הגוף.
שמך חקוק על המפרש שלה
היא
שידעה אותי
ואתה שלחשת לי
אהובה
הובלת אותי
לשכרון הלב
ואני
כמעט וידעתי את מותי.
אתה תקוע עמוק בבשרי
אני פצע שלא הגליד
ואתה הרב חובל
שבתשוקתו
כמעט הביא לאובדני.
דבר לא יבהילני
שמך חקוק על שפתיהם
של הנוסעים הרחוקים,
אני עורגת למולדת. “ (ע. 28)

ולשאלה זאת (היכולה חושנית אמיתית להיחשב דתית?) התשובה, המפתיעה והנפלאה היא: כן, בהחלט כן (ונוכל לדמיין את השיעור שיילמד מיד: אל תחששו עוד מעתה לערב את האלוהות עם צמרמורות המיטה, ולהכריז על עצמכם כעולי רגל מאמינים כשמפיותיכם מתגלגלות שיירות של גניחות ואנחות). והנה הסיבה הראשונה לכך: ההיגיינה האינטימית (היגיינת הגוף והנפש) של האהובה היא ההיפך מהזנחה (וההזנחה ההיפך מהדת!), היותה נחשקת גם מחר ודאית פחות בהרבה מעובדת קיומו של בוראה (והתחושה הנבואית החל מאותה רגע מפיגה את הבדידות מבלי שתנוצח או תובן וטעמה טעם של מוות!), שאת הנוסחה הסודית להיקסמותה היא מסרה למצוותיו המודעות של אחר (מודעות ולכן אלימות בפוטנציה, ושאין לעבור עליהם כמובן); כל זאת מנסח את הדברים כפי שהם: כל אישה באשר היא המוסרת את גופה צריכה לחדור אל מחוזות אמון על-טבעי.

” נשק אותי
אני אומרת לך
הצת בי אש קדומים
מלהבת פרומתאוס
תצית את האש הזוחלת
במחילות הזמן
עטפו אותי אדי האלכוהול
למען אחזיק בבריתי
את חרב השבועה.
כמה אהבת לבכות
כשהבאתי אותך אל סף
האביונה המיוחלת
ואני מחקתי לך פרות קדושות
כי גם אתה שם
יפה התואר שלי
רב אמן
נעזבת על ידי
אבל ריחו של הזרע שלך
מנביט על עורי
יום-יום
ניצוצות של חן
ואת הדבר שלא דומה לשום דבר
ואת נתיבי העונג
והחוכמה
ונתיב הרגש הממכר
וזמן התאווה שלנו
לא נותן
לדם שלי להתקרר. “ (ע. 101)

אבל האומר דת אומר מסורת, אומר שלעבודת האל יש תקדימי יסוד, שיש לקחת את עניין הפולחן כמשמעו (ואת התבניות על פיהן הושתת על כל איבריהן) או לעזוב! והתבנית של האהובה כאן (חופשיה כל כך בפסיביות שלה, לוהטת כל כך בתובענותה) אינה משתנה לרגע: זאת מריה מגדלנה (“המגדלית” שם שהולך לפניה לאן שתפנה, מלווה אותה בכל שיטוטיה, ממלא אותה השראה בכל עת של היסוס – כה ממלאה בהשראה עד שהמשוררת אינה מהססת בפני אף אחת מהקדחות!) שהיתה זונה (מקצוע יחיד מלבד עריכת-דין וסרסרות, בו נושאים את חטאי האחר יחד איתנו – ההיפך מכומר מוודה הגון וישר שמעביר את חטאיו שלו יחד עם חטאי האחר) מריה מגדלנה שבישמה את אדונה הבלתי מושג, שירדה לחנוט את הגוף עליו התאבלה, שפרשה מפרשים אל עבר סנט-מארי-דה-לה-מר ובאה, כמו המשוררת שלנו (מישראל ומפריגור), לחיות בגאליה את מותה שלה עצמה.

” רק שוטטתי איתך במים
ורציתי לכבות את האור
רציתי שקט של סוף הלילה.
מגדלית.
את המרכז שלי
את אוחזת בי
ומרכזת בתוכך
את שלל הזהויות שלי.
את רוחצת אותי
בדמעותייך
ומכסה אותי בבגדי
חניטה.
את חנטת אותי.
אני נשמת אדם
חנוט בך.
רק רוצה לשכב על הסיפון
לשאת עיניים
לאין
ולפגוש אותך
דרך
עולם הרגשות.
את מנורת שבעת הקנים
שלי
את
המגדלית
אני ואת
במגדל. “(ע. 45)

לחיות אם כך בצרפת, המדינה המגוונת ביותר בעולם, דהיינו המקום שמתמצת כשלעצמו ובאופן הטוב ביותר את שפע הגוונים שבכדור הארץ, כמו לבה של אהובה הממזער בקרבו את מחוזות הגותו של האל; צרפת מסרלה ועד פרפיניון, בודואר מפואר של חיים קדמוניים, וכמו גם התסריט הגאומורפולוגי של אלוהי הבריאה, או הארכיטיפוס האוקסיטני של מעשה בראשית.

” רגל אחת שלי
עוד אצלו
רגל מגוננת
מוליכה
אומרת לי בחלומות
צופה בי
מובילה אותי
למקום של
לעוף
חופשי
אני במגע איתו
והוא תופס
ומזכיר
את הסיפור שלי
ומגלה אוצרות
שהיו אבודים
ואני מצאתי אותם
עם חץ זיכרון
נותן לי מתנות
נוגע בשדיי מרחוק
נפשי צימחה לה
נפש גאלית
מורעבת
כדי
להפשיט את הסיפור
להתערטל בסצנה
לגאול את הגוף האחר
שמורעב מסיפור
מייסורים
ושוקט
בחינניות
עם לשון מבקשת
ואני עם דיו
נענית לדממה
כי שי בסיפור
הרבה ריחות
וטעמים
ואינטימיות של איפוק
ללא תקנה
רבת עוצמה
אני רואה בתוכי את האמצע
ומגלה שוב
כי
אני
גאלית. “ (ע. 43)

הדיוקן העצמי של המשוררת האוהבת והנאהבת מפתיע: היא “פילה מעופפת” (ביטוי שמופיע לפחות שלוש פעמים בעמודים 63, 93, 106) אין לה “כוח לבלבול ביצים.” (ע. 107), ושואלת “מה גרם לי להתמכר לידיך ששוטטו בגופי כשטח הפקר” או חווה באותו רגע גדול שבין חיים למוות” (עמ’ 29); שבו “מערכת העצבים שלי אינטימית עם עצמה ועם כל חשיפה שהיא עירומה.” (ע. 81) – שנדמה שהיא אינה עושה אלא את שהיא חיה, ומראה רק את שהיא חושבת. הגיחוך העצמי של האהובה בדימוי “הפילה המעופפת” ( איך אפשר לדמיין ללא חיוך את ניסיונות התעופה שלה? או את ניסיונות הנחיתה במסלולי הטעויות הצרים של “הבורות”, “השטויות”, “הזעם”, ו-“האפרוריות”?) אומר דבר מה פלאי כמו: אהבה, תנופה חסרת גיל (“אני נצחית איתך” (ע. 115) אומרת היא באופן מקסים) בטוחה שאף פעם לא ישיגה הרוע, והינו למעשה הדבר העמוק היחיד שהינו נטול הומור.

” לך האחת
שצפנה חייך
בקיפולי נפשי
וטבלת דמך
בצופני גופי
את המבושמת
את הנחשקת
ואני מהדקת את חיי
סביב מותנייך
ושרה לך עם מקהלת דרורים
המרחפים מעל שדייך הלבנים
והספינה…
את השירה האחת
שבלעדיה
קימורי גופי
נבלעים כאין
כי את לי הדעת
ואת לי החלום
לעולם לא תגזלי ממני את מכאוביי
אף כי משתוקקת את. “ (ע. 131)

אנה-מארי רביצקי היא אישה “פסיונריה” , היא ה-“אריניה” המיתולוגית, היא הרגש הטהור. היא משוררת שמשוררת את רגשותיה עד שנגלה לה טבעה האמיתי. נטילת הסיכון והודאה אצל האישה שהיא מאוהבת הוא סימן להתנהגות רגשית עמוקה יותר, והיא נטילת חלק בסיבות חיים היכולים לכלול אותנו בתוכם (מאמצים אותנו אליהם) או יכולים מאידך להרחיק אותנו מעליהם. כך תחושת הרכות יוצרת הקבלה עם סיבותיו של האדם שבשלו התרככנו להחזיק בנוסחת בשרים זאת או אחרת; תחושת הפגיעות נובעות מהחובה לפגוש בסיבות לחיים עבורם איננו נחשבים כלל ועיקר. תחושת הנשגבות היא התחושה שאתה נכלל בדבר גדול ממך ללא ספק, חוסר פרופורציה מאיים ובכל זאת כזה ההופך אותנו לשותפים. אם הרגש הוא נחלת בן-האנוש לבדו, זה משום שהאדם הינו בעל-חיים שיודע שהוא נולד (דהיינו שהכרתו שניה בדברי ימיו, שהוא נודע קודם שידע), ויודע שהוא עתיד למות (שהריק הקרוב הינו בלתי-נמנע, היקום יפרום אותנו מעצמו, שלא יהיה עוד מקום להווייתנו בעולם, שהוא יפעל עלינו קודם שנוכל לסיים ולפעול). האהבה היא כמו ילד המפקיר את עצמו לעולם כדי שהלה ימשיך לטפל בו, וכמו זקן הנוכח בעולם די כדי שהלה לא יזנחהו לעולם. האהבה (אומרת במילותיה הנפלאות אנה-מארי רביצקי) “דוחפת אותנו למעבה יער דרך דלת צדדית בת אלפים של שנים”, וצועקת נכונה.

” תשמור על הלב שלי
אני מבקשת ממך
ואתה מספר לי
שאישה נולדה לעשות אהבה
וזה מציף את ליבי בלהט הפרא
שמחפש לא להציף עצמו
באיזו חרדה
ואני שוב מבקשת ממך
לשמור על הלב שלי
כי אני משתרגת בתוך הרגשות
ומרגישה כמו שליחה של סבל מרצון
כי את כתב החרטומים כבר לא אכתוב
ואת הזנב כבר לא אקפל
ולמילות כזב כבר לא אקשיב
ומה שנשאר לי לעשות
זה המשחק הזה
שמשחק באינטימיות
עם האש היוקדת שלי
ואולי לזרוק לך
איזו גחלת מתוך המדורה
כי אני כבר לא אזכה בשום פרס
על איזו דמעה שזלגה לי
כשרציתי להיעלם לתוך נפש עצובה
ולהשקות אותה בחום גופי
כי רק מי שנולדה לעשות אהבה
מדממת כל כך. “ (ע. 144)

“קורוקו” היא המילה היפנית לעולם הלב (או אולי ללב העולם). אלא שהמבקש לטפל כיאות בלב, ראוי שיכיר את סיבותיו לאהוב. ומה מקורן אם לא ממוצא כל הלבבות (מוצא אבוד אך מגובש)? ולמה הן משמשות אם לא כדי שתאבקנה למען האחר? הלב חש מוכר ומזוהה רק כשאנו חושפים בפניו את הסיבות למאבקנו בשבילו. אבל צריך להמשיך ולהיות, להמשיך לחיות (ולהחיות) מגילוי זה, בתוך גורל אנושי שכל חומריו שבריריים, אטומים ופזורים: האחד התנפץ, והמיטב שיכול לעשות הלב הלוהט מכל הלבבות הוא לדעת “שהגוף שלו הוא שניים” (ע. 88). מספיק שניים, מציעה כה יפה המשוררת שלנו, כדי ליהנות – בכפרה הלוהטת מכל הכפרות – מהאחד.

” אני חייבת לעוף
אני אומרת לכם
חייבת לעוף.
כבר קראתי את כל התאוריות הפיזיקליות
חלצתי את שדיי בספינה
בלב ים
התשוקה שלי לא פסקה לרגע
ואני עדיין אומרת לכם
אני חייבת לעוף.
אני נודדת
כל הזמן נודדת
מסכנת את שמי הטוב
כדי לספר לכם על כוכבי-ים
ועל חלליות
ועל האחד שמבקר אותי כל לילה
ואומר לי:
“Fuck off
כוח הגרביטציה
את חייבת לעוף.”
האש שלי בוערת
אני רעם
אני ברק
אני אוחזת בתזזיות
לא בקרני המזבח
הלבה שלי לא תרגע
עד שאעוף “. (ע. 137)

קוקורו | ביקורת מאת כריסטין גיברי

לאחר המסע שלי במעגלי התופת של דנטה, ולמרגלות השפה של וירג’יל ושל קודמו הומר, אני נשרפת כעת בשירתה של אנה-מארי רביצקי, המוגשת בצורה מופתית על ידי עמנואל מוזס.

אל תוך המעמקים חדר אלי “שיר השירים” הזה, ואני מתמלאת מהחושניות שלה, מהערגה השורפת הפיזית והרוחנית שלה, זו של מרי מגדלן אשר “עפה, פילה מעופפת” למקומות, שמים, “שמש של חופש”.

האהוב, אותו “יחיד”, אותו אלוהי “עם כתר קוצים”, הוא מושא היופי השוטף את כל השירים כולם.

המשוררת משלימה כאן “חוזה אהבה”, זהו סיפור אהבה, כמו ספר העלילות של מרי דה פרנס, אשר אינו עוזב את הקורא בשקט, אלא מושך אותך פנימה ללאבה של רגישותה, “הדיו האדום” של השמש.

שיכורה מאהבה, היא טובלת את קוראיה באלכוהול שלה בעוצמה שכזאת, עד כי תרצה לקרוא את קוקורו שוב ושוב, במפגש הזה פנים אל פנים עם האחר, עם אותה חוטאת אשר הופכת את עצמה לכפילה של המשוררת.

׳הינומה של מלאך׳ יצא לאור בעברית

בין תשוקה להגות, כמסע מחוץ לזמן ולחלל, ״הינומה של מלאך״ הוא ספר עלייה לרגל שיעדו נבכי הרוח והלב. אנה-מארי רביצקי קורעת את מסך האשליות בשיריה הנועזים והזועקים. מעבר לצללים ולצלילים מתגלה בעיניה ובעיני הקורא נוף פנימי המתואר על ידי המשוררת בשפת ההתגלות והדחיפות הקיומית, שפה ייחודית בה כל מילה היא בד בבד חץ ומטרה, עץ הדעת ופרי הדעת, טירוף ופכחון לב. בעולמה הפיוטי של אנה-מארי רביצקי הדם הוא אכן הנפש, חיוני, פראי וסגולי.
עמנואל מוזס

“הינומה של מלאך” (Le Voile de l’Ange) מאגד 35 פואמות חדשות של המשוררת אנה-מארי רביצקי, הספר יצא לאור בהוצאת הספרים הצרפתית Éditions Al Manar, בתרגומו של עמנואל מוזס. הספר זכה בפרס היוקרתי לספר השירה המתורגם בטוב ביותר בצרפת לשנת 2016 Prix Alain Bosquet מטעם בבית ההוצאה לאור Éditions Gallimard.

קוקורו כעת גם בצרפתית

אנו גאים להשיק את הספר “קוקורו” מאת אנה-מארי רביצקי בצרפתית, בתרגומו של עמנואל מוזס ובהוצאה היוקרתית של המו”ל Obsidiane. “קוקורו” הוא ספרה השני של אנה-מארי רביצקי הרואה אור בצרפתית, אחרי שספרה הראשון בצרפתיתLe Voile de l’Ange (“הינומה של מלאך”), בהוצאת הספרים המוערכת Al Manar, הוכתר בפרס Prix Alain Bosquet (2016) מטעם המו”ל המוביל בצרפת Gallimard. אירוע ההשקה החגיגי התקיים ב-26 לאפריל, 2017, בשעה 18:00 ב-Tituli, פריז.