“רוצה הינומה של מלאך” כותבת אנה-מארי רביצקי כבר בדפים הראשונים של ספר השירה שלה, הכולל 35 שירים ומאויר בארבעה ציורים נפלאים של אבי. ש. רביצקי, בעלה, פסל, צייר ומגדל פטריות כמהין בחבל פריגור השחור, שם שניהם מתגוררים. 

לאחר הקריאה בספר נותר בנו רושם עז: אנו שבויים לחלוטין ברוח החיה של הכותבת, בשפע גווני מחשבותיה, תשוקותיה, בעושר ובייחודיות של מילותיה המצוירות בדימויים ובהלחמות נועזות, בקיצורים לשוניים מבריקים שהיינו מכנים “סוריאליסטים” לולא היה הביטוי שחוק, משומש, ורחוק מהתרבות העברית של הכותבת. 

זהו מחזור שירה ראשון בצרפתית של אנה-מארי רביצקי, מתורגם מעברית על-ידי עמנואל מוזס – הוא עצמו משורר וסופר. עמנואל מוזס הדגיש שספר שירה שני של אנה-מארי רביצקי – הראשון למעשה על- פי סדר כתיבתו – יפורסם בקרוב בהוצאת Obsidiane. כתב-העת Secousse מפרסם בימים אלה כמה מהשירים. 

*

דרך של תשוקה 

מראשית הספר ועד סופו אנו קוראים במסלול של תשוקה: 

” לפעמים אני טובעת בתוך הרצון

לדבר הזה הבלתי מושג
(…) אסור לאבד את הרצונות
ואת עצמך לדעת ” (ע. 13)

חוט שני של תשוקה עובר בכל ממדי החיים: תשוקת הגוף, תשוקת הלב, תשוקת המחשבה, תשוקת היחסים, התשוקה להימצא גם עם עצמך, עם הסיפור שלך אתה, עם הזהות שלך אתה, הילדות שלך, השורשים שלך וגם עם החוסר בשורשים משל עצמך… אנה-מארי רביצקי מבקשת ללכת לעבר הדבר הגדול יותר מהעולם לתחושתה. אותו “עולם שמעבר” מעסיק אותה ללא הרף, עולם שהוא מעבר לכל ידע, הבנה, או רגש… 

” עורגת לכל מה שנבצר ממני” (ע. 6) 

(…) חתיכת הלך שכמותי
בת ערבות סוררת
נלעגת במיוסרות המסוחררת הזו ” (ע. 9) 

” הזרעים שעיברו אותי
מעלים בי מחשבות נצח ” (ע. 8)

והשורות הנפלאות האלה שמתמצתות היטב את כתיבתה ואת הנושאים המעסיקים אותה:

 ” החיים הם נס רפואי
יקום מדיציני
החיים הם גרביים בתוך כפות רגליים קפואות
החיים הם אוסף של סחרחרות שחגות להם
בין הראש לאיזור החלציים
בין הצוואר לקני הנשימה.
אני בוערת שם בתוך עצמי
צמאה לתאווה בתוך היום-יום הזה “ (ע. 17)

*

גוף ונשמה

החקר האינטלקטואלי, המטאפיסי, הרוחני… וכל מה שיוצר את הרקמה החומרית והגופנית של חיי היומיום מתערבב בתשוקה, מהדהד ומיתרגם, עם לא מעט חוש הומור! הטקסטים של אנה-מארי רביצקי נפרשים בכל פעם על פני כל הדף או כמעט על כולו. הגם שהם קוראים לממד נצחי, לרצון בשקיפותם של הדברים, בהבנת משמעותם, בריק וגם ב-” הימנונים של הללויה שחודרים לכל טיפה של מסתוריות ” (ע. 27) … הם נשענים עם זאת על המוחשי שבחיים, מוחשיות הבאה לידי ביטוי בחמשת החושים; החיים וביטויים, חסרונותיהם ותענוגותיהם… והמילים מבטאות את המציאות המגולמת של מצבנו האנושי:

“היותנו יונקים גם מהשד “ (ע. 18)

“והראש…
הבין את טעם המלח שנדבר לכפות הרגליים “ (ע. 11) 

“יש לי דיו על השפתיים
הוא נוזל מפי
אני כותבת עם טיפות הרוק שלי “ (ע. 12) 

אנו נחשפים לאותו יחס אינטימי בין גוף ללשון, דווקא משום שגם אנה-מארי רביצקי הינה בעצם מהותה בת הספר, בת לכתבים הקדושים, בת לתורה שאינה שווה מאום אילו מילותיה אינן משמשות אותנו בפעולותינו היומיומיות ביותר: 

“ומתחננת להעתק של כתב יד עתיק

שיכתיב לי את עצמו על גופי “ (ע. 12) 

“רוצה לזקן עצמי לדעת בשפת התורה.“ (ע. 28) 

“… מהמצולות האלה
שאוגרים את כל ההיסטוריה שלי
לכדי גל שמציף את הגוף בפיתויים גדולים
וכותבים על עורי את כל כתבי הקודש.” (ע. 30) 

*

בתנועה תמידית 

אל מול סערת הדימויים אצל אנה-מארי רביצקי (שלימדה פילוסופיה שנים רבות) קיימת סערה של מחשבות ממנה היא היתה רוצה לעיתים להתנתק. 

“אני סך כל הסימנים על הגוף
אני הירהורים אינסופיים על טבע האדם” (ע. 24)

“אינטלקט הזה שלי בוער את המילים” (ע. 23) 

“המחשבות מנהלות את עצמן
באיזשהו מימד שיורק לי ישר על הפנים
(…) הסקרנות שלי גדולה” (ע. 32) 

המשוררת מספרת לנו על התסיסה “שתוססת לי בנשמה כמו שמפניה” (ע. 39) ושאותה היא היתה רוצה לעיתים “למנוע” על מנת “ינשום את עצמו במחשבות פשוטות “ (ע. 39). אבל התנועה הפנימית הזאת שואבת את מקורותיה כולם ככל הנראה בהיסטוריה עצמה, בסיפור החיים האישי והקולקטיבי, אנה-מארי רביצקי נולדה בתל אביב ” דור שני של מהגרים ” (ע. 29), ” שבעצם מחפש לו אהבה ” (ע. 40) בתוך אותם ” בשבילים פצועים ” (ע. 38). התנועה העיקרית היא תנועת “צעידה” בתוך “מסלול”: מסלול הגוף, מסלול הנשמה. 

פעמים רבות מגדירה הכותבת את עצמה “זרה”, “בוהמיינית”, “במיעוט בת מיעוטים”, הלוקה בתחושת גלות, גלות חיצונית ופנימית… וכמו בעקבות הבטחתו של אלוהים לאברהם “לך לך (אל עצמך)” (בראשית י”ב, א’) הבטחה שאנו מוצאים גם בשיר השירים (ב’, י’), אנה- מארי רביצקי מתוודה בפנינו ” אני עושה את דרכי מול עצמי ” (ע. 38), בין זיכרון לעתיד, אבל גם בהווה שרק הוא נושא בחובו את השלם: 

” ומחפשת את כל מה שאבד על מרפסת הילדות” (ע. 20)

“ההווה הוא כלי נשק של היותי סמויה מילדות” (ע. 21)

“מפלסת דרך למקום שמוצף בפעימות לב” (ע. 41) 

“אני גוזמת את כל הרעשים בוקר בוקר

מניחה אותם על הערפילים
ויודעת, היום אני חיה” (ע. 45) 

*

צימאונה של אוהבת 

האזכורים התנכ”יים בשיריה, כפי שראינו זה-עתה, מרובים. עמנואל מוזס, מתרגם שיריה, מדגיש כי אנה-מארי רביצקי “למדה לעומק את ההגות היהודית”. הוא עוד כותב כי: “התנ”ך, כמו הברית החדשה שאף אליה היא חשה קירבה, בעיקר לדמויות כגון מריה-מגדלנה – כפי שהדבר מופיע באופן ברור בספרה המפורסם בהוצאת Obsidiane – חוצה ומזין את עבודתה”. היא משתמשת בתבניות מקראיות ובביטויים שאובים מהמסורת היהודית, מהשירה הדתית, מהקבלה, משפת היידיש… אבל עושה זאת ללא כחל ושרק. 

דרך כל זה, אנה-מארי רביצקי מתוודה על הצורך שלה באהבה, בלהטה, בכל להטיה, והיא אכן חשה קרובה לדמותה של מרים המגדלית, על מה שהיתה קודם לפגישה עם ישו ובטח לאחריה בתור מוליכה של שמחה ודמעות מזככות… רק האהבה האמתית מזככת, אהבה שכולנו מחפשים אבל כל אחד מתנסה בה על פי דרכו ויכולתו. היא מבטאה בצורה נפלאה כיצד “כל הנגיעות שהיו בבשר החי והם המפתח להתהוות חיי” (ע. 36). “אני זרה במוזרות סוערת” (ע. 37). היא אומרת שהיא מבקשת “להכיר את כל המדרכים של העיר” (ע. 42) (אנו כמובן נזכרים באהובה בשיר השירים המחפשת בייאוש אחר אהובה בכל רחובות עירו). היא אומרת שהיא “ילדת רחוב”, וגם ” המאהבת הזולה של העיר הזו” (ע. 42), ילדת כל הניגודים, כל משוגות הזנות, כל מחלות האהבה שלנו… 

רגע השיא, היפה והעמוק, הכן והמהותי כל כך, הוא רגע המפגש, שם ” מפלט הלב ” (ע. 42), “המוזיקה הפנימית הזו קוראת בשמי הפרטי” (ע. 45), באזכור לתחייתו של ישו, בגן הקבר הריק, שם הוא קורא למרים המגדלית בשמה הפרטי, בעוד היא מדמה שהוא גנן המקום. ואז היא קוראת בקול מורי ורבי “רבוני!”, מזהה את ישו בשמחה על זאת הידועה, המזוהה והאהובה באמת על ידי אותו אל שכולו אהבה…