לאנדרה יש זין קטן ויש לו אישה קטנה וגם ילדה קטנה. לאנדרה יש מבט כזה של מחשבות שיושבות לו על הפנים. הוא סוחף את העיניים שלו לכל הכיוונים ואני רואה אותן מן המרפסת של הבית שלי. טוב, זה לא ממש הבית שלי. אני זועקת כל יום את המסעות שלי והולכת בדרכים מסתחררות, מרוב הרצון הזה להבין איפה הלב שלי אומר, שפה יש איזה נוגה שבא משמיים ואומר לי: זה המקום שהוא שלך.

אנדרה, שיש לו זין קטן ויש לו אישה קטנה וילדה קטנה, יש לו שורשים בכפות הרגליים שזועמים כל הזמן ואומרים: זה המקום שלי. יש קסם רב בלשבת על המרפסת, יש איזה מפגש מאגי עם משהו קדום, אבל מייד באה הכניעה הזו שבה אני מסוקרנת כל כך מאנדרה. אנדרה מפשיל את מכנסיו והמפגש שלי איתו נעשה אינטימי מאוד. אני, אנדרה והזין. היום תפסתי את אנדרה מגלה את המבטים שלי בקו האופק, הוא הוצת באש של טירוף. היום תפסתי את ערוותו של אנדרה וראיתי כי לאנדרה יש זין קטן והוא משתין.

לאנדרה יש עיניים צהובות וקול שיוצא לו מפי הטבעת. אשתו הקטנה עם הדיכאון הגדול – נבצר ממנה לצפות ביצור העגום הזה. הבדידות המצחינה של הזִקנה שלו מעלה מחשבות מביכות על מהות הקיום. האתוס הזה של ההשתנה חולף על פני המרחב, לפעמים עוטה אימה ולפעמים עוקר אותי יותר ויותר מהמקום הזה שאני – אין לי שורשים ברגליים, כמו שיש לאנדרה. השכל האנושי של אנדרה נע בין פינה אחת לפינה אחרת, הוא חותר לכיוון השביל, חומק מאחורי העצים, כאומר: ״הסתכלו בי, אני עכשיו משתין עם הזין הקטן שלי״.

בחלון הפיוטי שלי במגדל, מול ההר, גיליתי את גבולות הפסיכופתיה של כל שוחרי הפסיכואנליזה. הגוף של אנדרה כפוף וזקן, יש לו גוף של דיכאון. האישה הקטנה של אנדרה, נסגרו לה הרגליים ומאז שהן נסגרו היא אוהבת להתלונן עליי. אני בורחת מהצליפות שלה, כי יש לי סוד: אני יודעת שלאנדרה יש זין קטן. הזין הקטן עושה דיכאון גדול לאישה הקטנה של אנדרה. אנדרה רודף אחריה עם הזין הקטן, והיא בורחת וצועקת: ״אנדרה, כבר פלטת זרע, יש לנו ילדה שהיא קטנה.״ הברכיים של האישה הקטנה נוגעות זו בזו. זה אכזרי שיש זין קטן שלא נכנס לתוך אישה עם דיכאון גדול.

עכשיו החלון שלי, בעודי מתבוננת על ההר ממול מלא החמלה, אני מגלה את הגסיסה האיטית של השתן שיוצא לאנדרה מהזין הקטן. כל פגעי הגורל נגעו באנדרה, הממציאן הרעיל. אנדרה עדיין לא המציא לעצמו את הצורה הארכיטקטונית שתתיר להגדיל את הזין הקטן. איזו תעלומה זו להסתובב עם זין קטן שלא נכנס לאישה קטנה עם דיכאון גדול, והילדה הקטנה עם עור של דג על הפנים, מתחרטת יום־יום שאבא שלה כבר זקן וחולה, ואמא שלה נשמה של צנטריפוגה שאוהבת לנעוץ פגיון בכל מי שעדיין לא יודע מה זה בית. אבל גם היא כבר זקנה, האישה הקטנה, ואין לה תקנה. בלילה יש לאנדרה חלומות בלהה, הוא חושב על הילדה הקטנה שלו עם פני הדג, שהשנאה שלה הבריחה אפילו ציפורי טרף שטועות באוויר.

ביום – אנדרה עם הזין הקטן מסתובב לו אחר כבוד של עצמו, אורב בשבילים לכל מי שרק יעצור ויביט על הזין הקטן שלו משתין. זוהי פתולוגיית הגוף של אנדרה שחי עם אישה קטנה, שיש לה שיגעון על הפנים ורגליים סגורות שרק חמור לא רואה אותן. והיא ממתינה לילדה אותה היא שונאת, כי בעור הדג של הילדה יש נקמה אכזרית באבא אנדרה עם הזין הקטן, ובאמא הקטנה והמרשעת, שקן של צרעות צמח לה בין הרגליים הסגורות.