לאחר המסע שלי במעגלי התופת של דנטה, ולמרגלות השפה של וירג’יל ושל קודמו הומר, אני נשרפת כעת בשירתה של אנה-מארי רביצקי, המוגשת בצורה מופתית על ידי עמנואל מוזס.

אל תוך המעמקים חדר אלי “שיר השירים” הזה, ואני מתמלאת מהחושניות שלה, מהערגה השורפת הפיזית והרוחנית שלה, זו של מרי מגדלן אשר “עפה, פילה מעופפת” למקומות, שמים, “שמש של חופש”.

האהוב, אותו “יחיד”, אותו אלוהי “עם כתר קוצים”, הוא מושא היופי השוטף את כל השירים כולם.

המשוררת משלימה כאן “חוזה אהבה”, זהו סיפור אהבה, כמו ספר העלילות של מרי דה פרנס, אשר אינו עוזב את הקורא בשקט, אלא מושך אותך פנימה ללאבה של רגישותה, “הדיו האדום” של השמש.

שיכורה מאהבה, היא טובלת את קוראיה באלכוהול שלה בעוצמה שכזאת, עד כי תרצה לקרוא את קוקורו שוב ושוב, במפגש הזה פנים אל פנים עם האחר, עם אותה חוטאת אשר הופכת את עצמה לכפילה של המשוררת.