אני חושב שמחזור השירים הזה, המלהיב והמורכב, עונה על שאלה בלתי צפויה ועם-זאת מוצדקת: האם החושניות האמיתית הינה דתית?
האם תתכן דת גופנית לחלוטין, מגע וציפייה כאחד?
האם היא רצויה? הגיונית? הלוא תהיה זאת דת ללא בתי כנסיות חיצוניים, ללא טקסים בלתי-תלויים, ללא התכנסויות ציבוריות.
האם שבועות אוהבים נושאות מטען רוחני? זמינות חושנית יכולה להיחשב לקרבה לאלוהות וכניעה לרצון האל? היכולה התשוקה לבשרו של אחר להיחשב ברצינות לתפילה (תחנונים לעתיד של ישועה, או לפחות לשינוי מציאות מהיר?). האם איחולים נשגבים יכולים להיאמר ללא צחוק, במקום בו אין קורבן כלל ועיקר, במקום בו בנטייה מופלאה ומסחררת אנו מוותרים על הויתור?

אבל האומר דת אומר מסורת, אומר שלעבודת האל יש תקדימי יסוד, שיש לקחת את עניין הפולחן כמשמעו (ואת התבניות על פיהן הושתת על כל איבריהן) או לעזוב! והתבנית של האהובה כאן (חופשיה כל כך בפסיביות שלה, לוהטת כל כך בתובענותה) אינה משתנה לרגע: זאת מריה מגדלנה (“המגדלית” שם שהולך לפניה לאן שתפנה, מלווה אותה בכל שיטוטיה, ממלא אותה השראה בכל עת של היסוס – כה ממלאה בהשראה עד שהמשוררת אינה מהססת בפני אף אחת מהקדחות!) שהיתה זונה (מקצוע יחיד מלבד עריכת-דין וסרסרות, בו נושאים את חטאי האחר יחד איתנו – ההיפך מכומר מוודה הגון וישר שמעביר את חטאיו שלו יחד עם חטאי האחר) מריה מגדלנה שבישמה את אדונה הבלתי מושג, שירדה לחנוט את הגוף עליו התאבלה, שפרשה מפרשים אל עבר סנט-מארי-דה-לה-מר ובאה, כמו המשוררת שלנו (מישראל ומפריגור), לחיות בגאליה את מותה שלה עצמה.

” רק שוטטתי איתך במים
ורציתי לכבות את האור
רציתי שקט של סוף הלילה.
מגדלית.
את המרכז שלי
את אוחזת בי
ומרכזת בתוכך
את שלל הזהויות שלי.
את רוחצת אותי
בדמעותייך
ומכסה אותי בבגדי
חניטה.
את חנטת אותי.
אני נשמת אדם
חנוט בך.
רק רוצה לשכב על הסיפון
לשאת עיניים
לאין
ולפגוש אותך
דרך
עולם הרגשות.
את מנורת שבעת הקנים
שלי
את
המגדלית
אני ואת
במגדל. “(ע. 45)

לחיות אם כך בצרפת, המדינה המגוונת ביותר בעולם, דהיינו המקום שמתמצת כשלעצמו ובאופן הטוב ביותר את שפע הגוונים שבכדור הארץ, כמו לבה של אהובה הממזער בקרבו את מחוזות הגותו של האל; צרפת מסרלה ועד פרפיניון, בודואר מפואר של חיים קדמוניים, וכמו גם התסריט הגאומורפולוגי של אלוהי הבריאה, או הארכיטיפוס האוקסיטני של מעשה בראשית.

” רגל אחת שלי
עוד אצלו
רגל מגוננת
מוליכה
אומרת לי בחלומות
צופה בי
מובילה אותי
למקום של
לעוף
חופשי
אני במגע איתו
והוא תופס
ומזכיר
את הסיפור שלי
ומגלה אוצרות
שהיו אבודים
ואני מצאתי אותם
עם חץ זיכרון
נותן לי מתנות
נוגע בשדיי מרחוק
נפשי צימחה לה
נפש גאלית
מורעבת
כדי
להפשיט את הסיפור
להתערטל בסצנה
לגאול את הגוף האחר
שמורעב מסיפור
מייסורים
ושוקט
בחינניות
עם לשון מבקשת
ואני עם דיו
נענית לדממה
כי שי בסיפור
הרבה ריחות
וטעמים
ואינטימיות של איפוק
ללא תקנה
רבת עוצמה
אני רואה בתוכי את האמצע
ומגלה שוב
כי
אני
גאלית. “ (ע. 43)

הדיוקן העצמי של המשוררת האוהבת והנאהבת מפתיע: היא “פילה מעופפת” (ביטוי שמופיע לפחות שלוש פעמים בעמודים 63, 93, 106) אין לה “כוח לבלבול ביצים.” (ע. 107), ושואלת “מה גרם לי להתמכר לידיך ששוטטו בגופי כשטח הפקר” או חווה באותו רגע גדול שבין חיים למוות” (עמ’ 29); שבו “מערכת העצבים שלי אינטימית עם עצמה ועם כל חשיפה שהיא עירומה.” (ע. 81) – שנדמה שהיא אינה עושה אלא את שהיא חיה, ומראה רק את שהיא חושבת. הגיחוך העצמי של האהובה בדימוי “הפילה המעופפת” ( איך אפשר לדמיין ללא חיוך את ניסיונות התעופה שלה? או את ניסיונות הנחיתה במסלולי הטעויות הצרים של “הבורות”, “השטויות”, “הזעם”, ו-“האפרוריות”?) אומר דבר מה פלאי כמו: אהבה, תנופה חסרת גיל (“אני נצחית איתך” (ע. 115) אומרת היא באופן מקסים) בטוחה שאף פעם לא ישיגה הרוע, והינו למעשה הדבר העמוק היחיד שהינו נטול הומור.

” לך האחת
שצפנה חייך
בקיפולי נפשי
וטבלת דמך
בצופני גופי
את המבושמת
את הנחשקת
ואני מהדקת את חיי
סביב מותנייך
ושרה לך עם מקהלת דרורים
המרחפים מעל שדייך הלבנים
והספינה…
את השירה האחת
שבלעדיה
קימורי גופי
נבלעים כאין
כי את לי הדעת
ואת לי החלום
לעולם לא תגזלי ממני את מכאוביי
אף כי משתוקקת את. “ (ע. 131)

אנה-מארי רביצקי היא אישה “פסיונריה” , היא ה-“אריניה” המיתולוגית, היא הרגש הטהור. היא משוררת שמשוררת את רגשותיה עד שנגלה לה טבעה האמיתי. נטילת הסיכון והודאה אצל האישה שהיא מאוהבת הוא סימן להתנהגות רגשית עמוקה יותר, והיא נטילת חלק בסיבות חיים היכולים לכלול אותנו בתוכם (מאמצים אותנו אליהם) או יכולים מאידך להרחיק אותנו מעליהם. כך תחושת הרכות יוצרת הקבלה עם סיבותיו של האדם שבשלו התרככנו להחזיק בנוסחת בשרים זאת או אחרת; תחושת הפגיעות נובעות מהחובה לפגוש בסיבות לחיים עבורם איננו נחשבים כלל ועיקר. תחושת הנשגבות היא התחושה שאתה נכלל בדבר גדול ממך ללא ספק, חוסר פרופורציה מאיים ובכל זאת כזה ההופך אותנו לשותפים. אם הרגש הוא נחלת בן-האנוש לבדו, זה משום שהאדם הינו בעל-חיים שיודע שהוא נולד (דהיינו שהכרתו שניה בדברי ימיו, שהוא נודע קודם שידע), ויודע שהוא עתיד למות (שהריק הקרוב הינו בלתי-נמנע, היקום יפרום אותנו מעצמו, שלא יהיה עוד מקום להווייתנו בעולם, שהוא יפעל עלינו קודם שנוכל לסיים ולפעול). האהבה היא כמו ילד המפקיר את עצמו לעולם כדי שהלה ימשיך לטפל בו, וכמו זקן הנוכח בעולם די כדי שהלה לא יזנחהו לעולם. האהבה (אומרת במילותיה הנפלאות אנה-מארי רביצקי) “דוחפת אותנו למעבה יער דרך דלת צדדית בת אלפים של שנים”, וצועקת נכונה.

” תשמור על הלב שלי
אני מבקשת ממך
ואתה מספר לי
שאישה נולדה לעשות אהבה
וזה מציף את ליבי בלהט הפרא
שמחפש לא להציף עצמו
באיזו חרדה
ואני שוב מבקשת ממך
לשמור על הלב שלי
כי אני משתרגת בתוך הרגשות
ומרגישה כמו שליחה של סבל מרצון
כי את כתב החרטומים כבר לא אכתוב
ואת הזנב כבר לא אקפל
ולמילות כזב כבר לא אקשיב
ומה שנשאר לי לעשות
זה המשחק הזה
שמשחק באינטימיות
עם האש היוקדת שלי
ואולי לזרוק לך
איזו גחלת מתוך המדורה
כי אני כבר לא אזכה בשום פרס
על איזו דמעה שזלגה לי
כשרציתי להיעלם לתוך נפש עצובה
ולהשקות אותה בחום גופי
כי רק מי שנולדה לעשות אהבה
מדממת כל כך. “ (ע. 144)

“קורוקו” היא המילה היפנית לעולם הלב (או אולי ללב העולם). אלא שהמבקש לטפל כיאות בלב, ראוי שיכיר את סיבותיו לאהוב. ומה מקורן אם לא ממוצא כל הלבבות (מוצא אבוד אך מגובש)? ולמה הן משמשות אם לא כדי שתאבקנה למען האחר? הלב חש מוכר ומזוהה רק כשאנו חושפים בפניו את הסיבות למאבקנו בשבילו. אבל צריך להמשיך ולהיות, להמשיך לחיות (ולהחיות) מגילוי זה, בתוך גורל אנושי שכל חומריו שבריריים, אטומים ופזורים: האחד התנפץ, והמיטב שיכול לעשות הלב הלוהט מכל הלבבות הוא לדעת “שהגוף שלו הוא שניים” (ע. 88). מספיק שניים, מציעה כה יפה המשוררת שלנו, כדי ליהנות – בכפרה הלוהטת מכל הכפרות – מהאחד.

” אני חייבת לעוף
אני אומרת לכם
חייבת לעוף.
כבר קראתי את כל התאוריות הפיזיקליות
חלצתי את שדיי בספינה
בלב ים
התשוקה שלי לא פסקה לרגע
ואני עדיין אומרת לכם
אני חייבת לעוף.
אני נודדת
כל הזמן נודדת
מסכנת את שמי הטוב
כדי לספר לכם על כוכבי-ים
ועל חלליות
ועל האחד שמבקר אותי כל לילה
ואומר לי:
“Fuck off
כוח הגרביטציה
את חייבת לעוף.”
האש שלי בוערת
אני רעם
אני ברק
אני אוחזת בתזזיות
לא בקרני המזבח
הלבה שלי לא תרגע
עד שאעוף “. (ע. 137)